זאת הייתה אהבתי האחרונה. אחריה לא היה עוד איך.
שמעתי עליה, כמובן, על הלנה גְלָאסְלָבָה, "מלכת הדרמה" של התיאטרון הרוסי בישראל, נתקלתי בתמונות שלה כי זה בלתי נמנע, צפיתי באגביות להוטה בסצנת העירום המדוברת אך מאוד מרומזת ולגמרי לא נועזת ומשום כך מבוזבזת מהסרט היחיד שהשתתפה בו, אבל קשה מאוד לטעון שהתמצאתי באמנותה ובדרכיה. היה לי מושג כללי על היותה ועל היותה אלילה. בדיוק אותו מושג שיש לכל אחד אודות אדם מפורסם כזה או אחר; משהו אמורפי וחסר משמעות של ממש. ומאחר שאני לא גר ולא מזדמן למרכז, אפילו לא נתקלתי בה באקראי בתור לאיזה פֶטיסֶרי או בּוּלַנְזֶ'רִי או פּיצוּצֶרי או משהו דומה. אז איך דאג הגורל שכן ניפגש? נשלחתי לראיין אותה.
"חשבתי שהיה לנו סיכום," אמרתי בטלפון לעורך, "שאני עם ראיונות גמרתי. אין לי יותר כוח להקשיב לאנשים."
"היא ביקשה שאתה תראיין אותה."
מי שמע עליי בכלל?!
הסתבר שהיא קראה כמה מהטורים שלי במגזין, ראתה כמה קטעים שהעליתי ליוטיוב ועקבה אחריי קצת בפייסבוק, ומכל אלה הגיעה למסקנה הקלוקלת שאם יש אצלנו מישהו שמתאים לראיין אותה לכתבת שער לקראת הפרמיירה של ההפקה החדשה והגדולה של התיאטרון, בכיכובה, זה אני. יש לציין בבושה מסוימת שמבחינת התחקיר המקדים היא באה לראיון מוכנה הרבה יותר ממני.
וגם אני באתי, אלא מה. בסופו של דבר, מי לא רוצה לפגוש שחקנית אדמונית-לָבָה?
*~*
היום של הפרמיירה היה הכי גשום באותו חורף, ומהקרים בהם. עוד כשיצאתי מחיפה הרוחות היו חזקות במיוחד, ובסביבות זכרון יעקב כבר הפסקתי לראות את הכביש, כי המגבים לא עמדו במַבּוּלשיט האכזרי שניתך מלמעלה. לבוש במעיל פוך וחבוש כפפות עור, נהגתי על פי ניחוש מלומד בניסים במכונית מטולטלת-רוח ללא חימום, עם גג דולף, ועם מראת צד שמאלית שרוסקה בלילה הקודם בחניה. כתוצאה היא איבדה שליש מהחיפוי החיצוני ושני שליש מבסיס הפלסטיק שאליו הייתה מודבקת המראה עצמה, אבל שברי שני השליש המנותצים שלה נשארו מחוברים זה לזה ואל השליש השלם באמצעות הסיליקון, והתנפנפו בהיסטריה ברוח, כך שכל מכונית שהתקרבה מאחור הבעירה לשמאלי את מה שנראה כמו כדור הדיסקו של יומי האחרון. ולמרות כל הסימנים מבשרי הרעה המשכתי בנסיעה העיוורת הזאת. איכשהו גם הגעתי.
*~*
רחשים נרגשים, חליפות מרשרשות, ריח יין באוויר, מסך עולה, הס.
המחזה? "שלוש אחיות" של צ'כוב. על הבמה… שלוש אחיות: מאשה, אולגה ואירנה, שחיות בבית מידות בעיירה הנפיצה מולוטוב עם אחיהן, אנדריי פרוזורוב. מאשה – הווה אומר לנה – יושבת בצד וקוראת ספר; היא עוד תשרוק לפני שתדבר. אולגה פוצחת בפתיחה מטופשת למדי, אינטרודוקציה שמטרתה הגסה לספר לקהל שאביהן של השלוש מת בדיוק לפני שנה, שהיה אז גשום, שהוא היה איש צבא ושעכשיו חודש מאי. לפחות לא ביקשה שנאפס שעונים.
על פי רוב אין לי כוח למחזות אצולה כאלה, על אנשים משכילים שזמנם בידם, אז אני מניח שלא הייתי כל כך מרוכז כשכולם קשקשו על הבמה והרעישו וליהגו הגיגים על מאתיים שנה קדימה, ובאופן כללי הפריעו לי לשקוע בשרעפים יותר נעימים ופחות סלאביים. לנה קיפדה את שלהבתה לצורך התפקיד, מתחת לפאה שחורה. היא הייתה קרה ומאופקת, וככל שאוזני שמעה, צ'כוב לא שם בפיה טקסט מרהיב (המחזה כולו גדוש במילים, שחלקן נוגעות ללב וחלקן מטופשות ומיותרות בתכלית), אבל הרגעים בהם ניגנה בפסנתר היו קסומים. לשחקן שגילם את וסילי וסיליץ' מאוד חפצתי להכניס מכות נמרצות, אולי, בין השאר, כי דמותו הזכירה לי את עצמי בגיל 16. למעשה, גם לבעלה של מאשה רציתי להרביץ, במיוחד בגלל אותו ut consecutivum נתעב. ואולי יצאתי לפוגרום המאופק הזה רק כי סלבה אולין, שגילם את אלכסנדר, גנב את ההצגה מכולם. בשולי האור שהקרין, השאר נהיה מעט עכור, וזליני.
שלוש האחיות משתוקקות לעקור למוסקבה: "מוסקבה, מוסקבה!" הן מגעגעות לעיתים כל כך תכופות שזה נשמע כמו שיר מהאירוויזיון. מעבר לזה כולם מאוהבים נואשות, ומשליכים את עצמם למין כְּסִילִימְבּוֹ של רפיון-שכל שלעולם לא יוביל אותם לגן עדן, כמו דבילים בני 16! ראו את מאשה, שמדברת כמו שוטה על אהבה וגורל, שני רעיונות מטופשים במידה שווה; ראו את בעלה, קוּליגין, ראו גם את אנדריי פרוזורוב האומלל, שממהר להצהיר אהבה לנטאשה ובמהירות דומה מצטער על כך. באחד הרגעים היותר יפים במחזה הוא אומר: "אני אוהב את נטאשה, אמת הדבר. אבל לפעמים היא נראית לי כל כך וולגרית שהדבר מבלבל אותי, ואז אני לא מצליח להבין למה, מאילו סיבות אני אוהב אותה – או, בכל אופן, אהבתי אותה פעם…" וצֶ'בּוּטיקין, רופא צבאי, מעניק לו עצה מעולה, מחלימה: "חבוש כובע, קח מקל הליכה ותסתלק… תסתלק ולעולם אל תביט לאחור."
המחזה בומבסטי, צמיגי, רפטטיבי, מסיס, מייגע, אבל פה ושם מרגישים את העוצמה. האם יומרני מצידי לטעון כך? כן, ברור, לא השתכללתי בהרבה מאז גיל 16, אבל צ'כוב עצמו כתב לוורה פְיֶדוֹרוֹבְנָה, אחותו, ב-13 בנובמבר (ואולי בספטמבר) של שנת 1900, שהמחזה "גמור, אבל העתיד שלו, על כל פנים העתיד הקרוב שלו, אפוף אפלה וחוסר ודאות. המחזה יצא מַשְמִים, ארוך ומגושם; אני אומר מגושם מפני שיש בו, לדוגמה, ארבע דמויות נשיות ראשיות, והאווירה שלו קודרת יותר מיגון, כפי שאומרים."
כך או אחרת, לא ראיתי איזה מין ראיון יצא בסוף הערב, ואיזה גוון יהיה לכתבת הצבע.
בז', מן הסתם.
(במבטא רוסי זה יותר מצחיק.)
*~*
היא יצאה די מהר מחדרי ההלבשה, נטולת כל גינונים, והציגה אותי בפני שני חבריה הטובים, שחקנים גם הם.
– איך היה? שאלו.
– תענוג; נהניתי מכל רגע.
הם שמחו להאמין לשקר הגס.
קצת אחרי זה נפרדנו מהם, והיא הציעה שתי אופציות – בית קפה או הבית שלה, אבל לי לא בא לשבת להקליט אותה במקום רועש, והיא נראתה די נלהבת מהרעיון להכין מרק סוֹלְיָנְקָה (בוקסה עם מתכון לכתבה? היא הכניסה פנימה מלפפונים חמוצים[?] וכל מיני חלקי בשר ומה לא), אז נסענו לביתה, ברחוב סוּטין. מזג האוויר, בינתיים, התמתן לחלוטין. האלים שומרים את הממטרים האלימים רק לזמנים בהם אני על הכבישים.
כמוזיקת רקע לבישול היא שמה איזו להקה אירית ("זה שמח ועושה לי אנרגיות טובות", הסבירה). בינתיים הבטתי קצת מסביב. הבית שלה היה פוליכרומטי ועליז ומרומם, והיווה ניגוד גמור לצבעים המונוכרומטיים, המעיקים, החונקים, הבורגניים, של ההצגה. בית מטופח, מושקע, נאה, מעלה חיוך, אבל כזה שלא מעיד על שפע. השטיח קצת מרוט, מעל הכיור חסרה פיסת שיש; הווילונות נעדרים מהחלונות מתוך אהבת האור על הבוקר או עקב מחסור כספי? הייתכן שככה חיים שחקנים נחשבים בארצנו? ועל מדף הדיסקים לא היה זכר לשוסטקוביץ', לוויסוצקי, לחצ'טוריאן (טוב, הוא ארמני), לסטראווינסקי, שלא נדבר על שְניטקֶה או גוּבּאידוּלינָה. רק ממזרים איריים. ניסיתי לא פעם להכניס אותה לעולם הג'ז, ללא שמץ הצלחה.
למעלה משעה אחרי זה, אחרי שהמרק היה מוכן ונלגם שתינו יין, ונעשה חם כי אני לא רגיל לריכוזים כל כך נמוכים של אלכוהול בדם, ודיברנו קצת, ואז הוצאתי את טייפ המנהלים ושאלתי והיא ענתה והמכשיר הקליט גם אחרי שהראיון מת, אבל המשכנו לדבר, וכל הזמן הזה ראיתי למול עיניי אישה מעניינת, מיוחדת בהחלט, אבל הרגשתי שמשהו קר מפריד בינינו, מצנן את הלבה של לנה, את הלֶנָלָבָה, את הלָבָלֶנָה. כבר הייתי עייף, אני מניח שגם היא, היינו שמוטים על הספה, די קרובים, ומתוך דחף לשבור את הדבר הזה שחצץ בינינו, וקצת מתוך הרגל ליטפתי לרגע את האזור שמעל פרק כף היד שלה, ואז היא אמרה
"שמת לב מה עשית?"
"מה עשיתי?"
"נגעת בי."
ונגעתי בה שוב והיא נגעה בי, ובאותו רגע התחילו חרוזי תכלת וטורקיז לנשור איטיים וזולגים מהתקרה, וקונפטי צף שסירב לשקוע מילא את האוויר בצבעים, והכול קרקש במתכתיות מוזיקלית מעודנת של מצילות פח דקות מן הדק, והשפתיים נגעו והעיניים שלי שקעו במעמקיה, ופנינים שיקפו את הכול בקרם שמנת, ושום דבר לא היה יציב עוד, ולא ניתן היה להטות את הראש ישר או לשבת שלא באלכסון, והשטיח הממורט בלע את כפות הרגליים והזדחל כשָׁרָך דביק טפילי עד למותניים, והזמן חָרַקַד ונעצר והתחיל להסתובב סביב עצמו חרישי חוֹרוֹשוֹ, והממדים איבדו נפח, והיין נעשה שחור בראש, ואיבדתי כיוון והעולם נבלע בתוך עצמו כמו מוח של תמנון, ובקעתי מתוך עצמי והוטחתי בעוצמה על קרקע געשית לא ממשית, ונמזגנו זה בזאת בתזזית זוחלנית.
ואת כל זה, כמובן, מכשיר ההקלטה כבר לא תיעד, וממילא לא ניתן לתמלל קסם.
ובשלוש או ארבע לפנות בוקר הזמנתי מונית ונכנסתי למכונית ונהגתי בחזרה לחיפה תשוש, רדום, נפול, מרוח, רווי וסחוט, ממלמל, מצחקק, אבוד, מתעלה, המום. אבל רק כשהתעוררתי מחייך, למרות שנראה היה שרק דקות ספורות עברו מאז שהראש שלי התחיל לכייר את הכרית, הבנתי מה הכה בי. אהבה.
*~*
הימים הבאים התאפיינו בציפה מעל פני הקרקע. פתאום נראה העולם מסודר והגיוני ואופקי ואפילו אופטימי, והייתי פוסע לי ומזמזם ומצחקק כמו אוויל. אבל מה לעשות, הייתי מאושר. אחרי שנים של מערכות יחסים שונות ומגוונות ובעוצמות שונות של רגש ולפרקי זמן משתנים, אחרי אובדן תקווה ואפילו אובדן הרצון לפתח תקווה, פתאום צץ הדבר המופלא הזה ושינה תוך רגע את כל צורת המחשבה שלי. יש אהבה!
בשנים שקדמו לאירוע נחרדתי מרעיון הזוגיות, מילה לא נעימה שנשמעת כמו משהו מדאיג שקורה ברחם, והמחשבה להיות עם מישהי לפרק זמן לא מוגבל לא מוגדר גרמה לי לתחושת חנק; הזוגיות הייתה בעיניי סוג של מוות, קץ האפשרויות – אתה מנוע מנשים אחרות, ולא רק מנשים אחרות אתה מנוּע, אלא שחלקים ניכרים של הזמן אתה גם מנוע מעצמך, מוותר על חלקים לטובת האחרת. אז כשכבר התרחש משהו ביני לבין מישהי, יצרתי את סוף מערכת היחסים על ידי כך שדמיינתי אותו מראש – את הניוון, השגרה, השעמום, הכמיהה לאחרות, המיאוס, כאב הלב הבלתי נמנע; כי זה תמיד כואב, הכישלון. אהבה תמיד (תמיד) [תמיד] מתדרדרת ומתה, תמיד! היו לי דגים שחיו יותר מאהבות, ואני לא בנוי למִשבָּרים האלה, למַשבֵּרים האלה. עדיף בלי.
אבל אחרי שהכרתי את לנה, מיהרתי להסיק שכל מה שחשבתי עד עכשיו לא היה נכון, ושכל החיים פשוט לא הכרתי את הנשים הנכונות, ושחלקן אמנם היו נפלאות, אבל לא מצחיקות כמו לנה. הסתבר שברגע שהיא יורדת מהבמה, מלכת הדרמה של התיאטרון הרוסי הישראלי היא אישה מצחיקה במיוחד. הכי מצחיקה שהכרתי. ההומור שלה הוא קסם שלא ניתן להסבירו, וגם לא לתמצתו בתיעוד ההברקות המילוליות בלבד, שעושות מהעברית, מהרוסית ומהצרפתית עיסה חוליגנית מרהיבה, שמגיעה עם מארז של תנועות והבעות פנים, מין תזמורת קומית שלמה שמתחילה מהברך ונגמרת בשיער הלהבה האדמוני, ואתה לא יכול שלא להעריך את השנינות, הפקחות, המקוריות, הדרך השונה שלה להביט בעולם, וברור שאתה לא יכול שלא לצחקק, או להיזכר בפצצות העומק הקומיות הקטנות האלה בסוף הלילה, כשאתה כבר לבד במכונית, או יום אחרי זה, או בכל מיני הזדמנויות לא צפויות.
כך שפתאום נמתח לפניי מסלול ארוך: כבר לא ראיתי את הסוף מנקודת ההתחלה, אלא יכולתי לראות אופק, לנשום, להיות מוקף מרחבים נפשיים.
משהו חדש ומוזר קרה לי: תחושה שיש עתיד.
*~*
חל בי שינוי מהותי נוסף. מדג קרב טריטוריאלי שברדיוס שעולה על חמישה קילומטר מהבית מתחיל לאבד צבעים בסנפירים ומתקשה לנשום, הפכתי לנווד. אני. אני, ששונא לנהוג, נכנסתי בכל הזדמנות למכונית ונסעתי לתל אביב. סידרתי את החיים סביבה, ארגנתי הכול כדי לגמור עם העבודה וההתחייבויות השונות עד חמש אחר הצהריים, לארוז צ'ימידן, לכבות אורות ולנסוע אליה. וכל נסיעה חזרה, כל נסיעה מותשת חזרה, בעיניים עצומות למחצה, הייתה מלווה בצחקוקים ובחיוכים ובאושר.
*~*
והיה אותו סופשבוע שהיא באה לבקר. נסעתי לאסוף אותה מתחנת הרכבת, חיכיתי חצי שעה כי הרכבת התעכבה והייתי בטוח שתצא עצבנית מהמפגש עם העם, מהנסיעה הארוכה, מהאיחור, אבל לא – היא יצאה מחייכת, חיוך שמשני צדדיו הופיעו גומות חן; חיוך שמתח שפה עליונה דקה שמזכירה בצורתה שפם מדונג של מחזאי צרפתי, ושפה תחתונה עבה יותר, בשרנית; חיוך מתחת לאף מעט עבה, מספיק עבה כדי לחרוג מפרופורציות ולהיות סקסי, אבל לא עבה עד כדי להיחשב לאיבר הכי בולט בפניה; חיוך שבקצהו הימני התחתון נקודת חן שקורצת לנקודת החן שנמצאת בקו אנכי ישר מעליה, מעל הגבה; חיוך שפתח לרווחה זוג עיני טֶרָה רוֹסָה ענקיות; חיוך שהקפיץ שתי גבות ישרות המורמות בזווית של ספקנות תמידית; חיוך שהתפיח לחיים שנבזקו ברמז דק של נמשים; חיוך שהוסיף יופי לפנים יפים ממילא. וקרסתי בפעם האלף תחת הרוך המופלא, נקרעתי מהטוּב הזה שלה, נפרמתי לנוכח הכוח הטהור הבוער הזה שפוסע לקראתי, שממשיך לחייך.
יומיים נשארנו בבית, שמענו מוזיקה וראינו סרטים, דיברנו, שכבנו, ובבוקר יום ראשון יצאתי לקנות קפה וקרואסון ששתתה ואכלה במיטה. מחלתי לה על הפירורים.
בראשון בצהריים היא עלתה על רכבת חזרה לתל אביב, ומקרונה שלחה לי אסמס: היה לי כל כך כיף. גם לך?
ואחר כך, במייל:
אני מתגעגעגעגעת אליך.
לא תמיד אני ביתית, אבל אתמול מה שהיה התאים לי בול כמו נעל סינדרלית. גם לא התחשק לי לצעוד בקור האלפיני החיפני הזה עם המגפיים האוויליים שלי, שעשו רעש מקומם על כל צעד ושעל, מה שתמיד מפריע לי כי זה מזכיר לי צצקע, ולשבת באיזה מקום לא היה דחוף לי.
וכל מה שהיה מצא חן בעיניי.
נורא אשמח אם יצא לנו להיפגש מחר. תוכל להביא לי את מכנסי הטרנינג האפורים ששכחתי אצלך? מקווה שזה הדבר היחיד ששכחתי.
נשיקות על הפה המתוק שלך.
פה מתוק? אני לא מגיב למחמאות, אלא שגם בתחום הזה לנה התעלתה על כולן: "חבל שלא הייתי יכולה להפגיש אותך עם אבא שלי," היא אמרה תוך הליכה בנווה צדק. קרסתי. זה היה הדבר הכי יפה שאמרו לי מעולם. אביה, המחזאי, נפטר לא הרבה שנים לפני שנפגשנו. קבענו שנעלה לקברו.
*~*
ואז הגיע יום ההולדת שלה. 47.
מה קורה, מתי תבוא? סוּמסתי.
הגעתי מעט באיחור. היו לי הרבה דברים לסגור לפני שיצאתי, ושוב ירד גשם.
האירוע לא היה המוני, אבל פחות אינטימי ממה שדמיינתי. כעשרים איש חלפו שם במהלך הערב, אולי קצת יותר, חברים טובים וקרובי משפחה. ואני – הזר. היא הציגה אותי בפני אלה שעוד לא הכרתי.
מאחר שהכול היה כל כך חדש וטרי לא ממש ידעתי איך ואיפה למקם את עצמי. ניסיתי לארח, עזרתי עם הגשה ותיווך וכלים וכוסות ומזיגה וחיתוך החזיר האפוי וכולי, תוך ניסיון מצד שני לא להיות יותר מדי שתלטני. חלק ניכר מהערב בכלל התרחקתי הצידה, נצמדתי לחלונות לנשום – זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנתיים שבכלל הסכמתי להיות בחלל אחד עם אנשים מעשנים, ועשיתי מאמצים אמיתיים שלא ירגישו שאני נרתע מהם.
מלבד מלצרות והימלטות מעשן, ביליתי בשיחה עם חברה הטוב אלכס סמירנוף, שאיתו חלקתי בקבוק וודקה אבסולוט. אני יודע… אני יודע… איש מקסים, שחקן גם הוא, מהרוסים האלה שקורנים שמחת חיים בריאה, מלא-גוף ובלונדיני ורועם. מי יודע מה אמרתי לו תחת השפעת הוודקה ושכרות האהבה האוטואימונית שלי, אבל היה לי נוח איתו, חשתי כבעל תגלית, סיפרתי לו בהתלהבות על אהבתי ללנה, וגוללתי בפניו דברים שבחיים לא הייתי מוציא מהפה בנסיובת אחרות.
אבל שוב, רוב הערב הייתי אנמי, דחקתי את עצמי הצדה וכמעט לא פציתי פה. נתתי להם להתנהל בסגנונם. כבר התחלתי לדאוג שאני בכלל לא מורגש, אבל לא היה לי שום דבר משמעותי לתרום לשיחות ביניהם: זרים, כולם. רק בסוף המסיבה, כשכבר נשארו מעטים ושפוכים וצנחתי על הספה ליד לנה, ועשיתי מעט שטויות סלפסטיק עם סיגריה כבויה.
וכולם חייכו, נורא, מאוד, לרוחב, עם כל השיניים ושרידי החזיר בין השיניים, וגם אותה אישה שהביטה עליי בהסתייגות ניכרת כשפתחתי לה את הדלת בתחילת הערב, נפרדה במילים חמות. בכלל, כולן חשקו בי, כן, אני זוכר את זה היטב מבעד לעדשות השכחה של הוודקה, אבל אני רציתי רק אותה. את לנה. מיליארדי נשים אחרות לא היו קיימות עבורי יותר. אוכלוסיית העולם התדלדלה.
מאוחר הלכנו לישון המומי וודקה ויין ועשן סיגריות ובשר חזיר והמולה ומחובקים, והדבר היחיד שרציתי לעשות היה להישאר ער וללחוש לה באוזן "אני אוהב אותך" כל הלילה – עד כדי כך הייתה חמורה האפיזודה הנפשית אליה נקלעתי – אבל אני בספק אם אפילו לנחור קלות באוזנה הספקתי; הייתי מותש לחלוטין.
*~*
בבוקר שאחרי עשינו סקס תוך ערות חלקית באור המסנוור של הווילונות הנעדרים. למרות שהיא הצהירה שבקרים אינם מיועדים לסקס, בלילה הקודם לא הייתה לנו היכולת, והחלטתי להתניע את המהלך. שמת לב? בבוקר! ציינה בסוג של השתאות.
גם הפעם, הסקס בינינו היה פושר. לפניה הייתי עם נשים שכבר בנגיעה הראשונה הרגשנו כאילו אנחנו מכירים שנים, פיזית. סקס איתן היה אירוע דרמטי, משתולל, וולקני, מתמזג, ארוך, פראי. אלים. גם בלי אהבה. עם לנה נהניתי יותר מעצם הרעיון שאנחנו עושים סקס מאשר מהמעשה עצמו. מרוב אהבה לא העזתי ללכת איתה למקומות שעל קיומן ידעתי מאחרות. מינית, גוננתי עליה מפניי במעטפת צמר גפן. אולי אתה לא יכול לעשות סקס טוב באמת עם מישהי שאתה אוהב.
בכל אופן, שתינו קפה ובדרך הביתה הסעתי אותה לעין הוד, שם העבירה סדרת הרצאות. האוויר היה נעים, החלונות פתוחים, דיברנו, שמענו מוזיקה, ובשלב מסוים שאלה: "אתה תמיד מתבדח ככה עם מלצריות?"
"מלצריות? מתי היו לנו מלצריות?"
"בבית הקפה, כשהיינו במסעדה, כשאכלנו quelquefois gras."
"התבדחתי איתן? אני לא זוכר. הייתי קליל אולי, לא רשמי, לא בוק, השתעשעתי."
"אני לא חושבת שזה שעשע אותן."
"מי יודע."
"עדיף שלא תעשה את זה. זה מעיק עליהן."
"בסדר, זה לא ציווי דתי. מהיום אני מזמין, אוכל, משלם, עושה פרצוף של דניאיל חארמס והולך."
"bien sûr ומכסה."
והמשכנו לדבר. מה אני יודע, אולי המלצריות בתל אביב שונות.
נפרדנו בכיכר הצנועה שבתוך עין הוד, כפר שכבר שבר את ליבי בעבר, מתחת למסעדה שבה בוודאי התבדחתי בעבר עם הרבה מלצריות.
בשארית הדרך הביתה חייכתי וצחקקתי כהרגלי בשלושת השבועות האחרונים, וגם דמיינתי אותנו יושבים במסעדה כשאני מזמין חמוּר-סבר ולא מנהל עם המלצרית שום אינטראקציה מלבד השמעת שמות של מנות, ואיך שנינו מתפוצצים מצחוק כשהיא לוקחת את התפריטים והולכת, כי הרי ברור שזה לגמרי לא אני, הרצינות האווילית והעניינית הזאת.
אידיוט. מישקין.
זה היה יום רביעי, ובשישי הייתי אמור לחזור אליה, לסופשבוע.
*~*
נשיקות. אתה מאוד חמוד. מאוד. היה האס-אם-אס שקיבלתי ממנה בחמישי.
ובשישי: אני עוד לא יודעת בקשר לערב. אולי יש לי תוכניות אחרות.
הגיוני.
ומאוחר יתר: אתה פנוי לדבר?
הייתי פנוי לדבר, כמובן.
"אני חושבת שאתה מבין שזה נגמר. אני מאוד מצטערת. מאוד חבל לי. אם תרצה שאסביר למה כמובן שאסביר, אבל זה נראה לי מיותר."
נזרקתי לתוך אי ממשות מאלחשת. עולם החושים נעטף שמיכה דרכה נראה הכול אפרורי ולא טבעי ועמום. נגמר מה? נגמר איך? איפה היה שלב המעבר שפספסתי בין היקסמות סלאבית הדדית לקָפּוּטוֹטָלוֹס יווני? איזה מין חלום זה שבו אני נופל לתהום ויודע שאחרי שאתעורר הזוועה עדיין תאחז בי?
"אני לא מבין. (באמת לא הבנתי. כלום) אני צריך הסבר."
מישקין.
"לא נוח לי ככה. אני אשלח לך מייל."
כמו נידון למוות ששוכב ער ומחכה לשמוע את דשדוש כיתת היורים בחוץ עם שחר, חיכיתי למייל שלה. הזמן לא תקתק והיא לא ממש מיהרה; אולי רצתה להיטיב ניסוח. נו טוב, היא גם לא בדיוק חסכה במילים…
כל מה שאכתוב לך אינו בשום אופן האשמה או טענה. חשוב לי לומר לך שוב שלדעתי זה מיותר, אבל בגלל שביקשת אני משתפת אותך ומספרת לך מה הרגשתי ומה אני מרגישה עכשיו. מקווה שתבין.
מוקד המשיכה שלי אליך היה ההומור המשובח שהתגלה לי בכתיבתך. הומור משובח כולל שכל, ביטחון עצמי, אבחנות מדויקות, יכולת ניסוח או ביצוע מבריקים של רעיון מפתיע ולכן סקסאפיל כובש. בשבילי.
כמו שאמרתי לך, מצאתי את עצמי מתפוצצת מצחוק מול אותיות, מה שהיה לי נדיר ומפעים. מאד הסתקרנתי לפגוש אותך.
יש לו הבעה חמודה, חשבתי לאחר ההצגה כשהלכנו אליי הביתה.
אבל, כיוון שאני מודעת להיותי שקופה, ניסיתי להסתיר עד כמה שיכולתי, כדי שתרגיש איתי משוחרר ורצוי, את חוסר הנוחות שלי סביב ההומור שיצא לך במחיצתי ובמחיצת אנשים אחרים. הומור אחר. בשלב מסוים לא יכולתי להסתיר. לא חייכתי ולא צחקתי.
הופתעתי מהפער בין ההומור שבכתיבה שהקפיץ אותי משמחה מהכיסא ובין ההומור שבדיבור, שכמעט ולא העלה חיוך על שפתי. רוב הדברים שעשית או אמרת לא הצחיקו אותי – ואני כל כך מצטערת – גם לא אחרים.
אני פשוט לא מתחברת כלל.
דוגמה שעולה לי מיום ההולדת:
כשדיברו על ימימה, זוכר? ואתה אמרת משהו שחשבת שיצחיק – שאם כל אנשי הרוח הללו לא מבטיחים חיי נצח זה לא שווה כלום – ואיש לא העלה בדל חיוך, ואתה לא יכול לומר שהאנשים שנכחו באירוע, כולל אותי, נטולי חוש הומור.
והרגשתי שאתה, עם כל המתיקות שלך, מכניס אותי למצב לא מרנין כלל, כי התאפקתי, לא רציתי לפגוע בך, ולא עזרו לשיפור הרגשתי המבטים וההערות שלך בנוגע לעישון. כי בביתי – לא היה זה מן העניין להעיר לא לי ולא לחבריי. זה היה מעצבן וכל כך מיותר.
אחותי והחברים הקרובים שלי הרגישו את העצבים שלי בעליל, חוץ ממך, שלא היית ער לזה כלל וכלל. אמרו לי לא אחד ולא שניים שנראה היה שאתה מעצבן אותי ואני מתאפקת. ויקר שלי, צר לי כל כך, אבל זה היה מדויק. לא הרגשת אותי בכלל.
ואני מצד אחד אסירת תודה על מה שאתה, על המתנות הרגשיות והמציאותיות שלא הפסקת להרעיף עליי, ומצד שני נבוכה מאוד, לא יודעת איך להתנהג איתך, הרגשתי מרחק שאני לא חושבת שאתה חשת, או שלא נתת עליו את הדעת.
ומההתחלה למעשה, מהרגע שחשבת שאתה מאוהב, שחשבת לתדהמתי אחרי חצי שעה של היכרות שאני האישה הנכונה בשבילך, לא שאלת את עצמך לרגע אם אתה נכון בשבילי, ואני עוד לא ידעתי. רציתי להכיר, לבדוק, והריצה הרגשית שלך השאירה אותי מאחור. ניסיתי להשיג אותך. להיות באותו מקום משמח. רציתי מאוד שזה יצליח. רציתי מאוד להתאהב גם אני, והיו רגעים שהרגשתי שאני מתקרבת לרגש המרגש הזה, ומיד אמרתי לך דברים חמים וטובים. כשהייתי אצלך בבית, למשל, היו כמה וכמה רגעים כאלו, וללא ספק היו עוד.
אחרי הפעם האחרונה שבילינו יחד (לא שאלת את עצמך למה לא רציתי לשכב איתך בלילה? והזיון בבוקר היה כדי להציל – פשוט להציל – את הקשר- כי היה לי ברור כמו שניים ושניים – שאם לא נזדיין זה באמת הסוף – ועוד לא הבנתי שזה הסוף אז).
אבל אחרי שעבר יום ועוד יום, הבנתי שאתה לא מתאים לי. כמה שלא ניסיתי, זה לא ילך.
כי יש בך כל כך הרבה איכויות מהסוג שאני מחפשת. כל כך הרבה טוב, ונתינה, ואהבה, ונעימות, ותרבות, וידע, שהיה לי קשה לוותר על זה.
אין לך מושג עד כמה אתה יקר לי. עד כמה אני חושבת עליך דברים טובים. וכל כך מעצבן אותי שזה פשוט לא מתאים.
ואם אתה לא מתאים לי, הלא גם אני לא מתאימה לך.
לא באמת.
זו האמת.
מאחלת לך אושר גדול,
לנה.
ההלם! איזו סתירה בגרסאות! החל בזיון (אני מעדיף את המילה סקס) וכלה בהערה על ימימה, שבכלל לא הייתה בדיחה. והיומולדת? אני חשתי אנמי, שולי, ובעיניה הפכתי דינמי, שתלטני, מעצבן.
אבל כמובן שלא הייתי קטנוני עד כדי לדון איתה בעניינים האלה, וגם לא התחננתי על חיי מול כיתת היורים שלה, כי בפרפרזה על בילי וויילדר, כשמישהו לא רוצה לאהוב אותך, מאוד קשה לעצור בעדו. שלחתי תשובה לקונית, מתנצלת אבל אבירית. כלומר, אני מקווה שאיכשהו שימרתי את השרידים הדלים האחרונים של הכבוד העצמי שלי.
"תודה על תגובתך היפה, הנאורה, הבוגרת והחכמה. מקווה שנוכל להיות בקשר." ענתה.
כן, שנייה, רק תני לי להשתחרר מהתכריכים ולנער מעליי קצת מהאפר; אני פשוט לא יודע אם יש כאן קליטה, מתחת לאדמה. קשר. כבר. אני רק שואל את האדס אם יש יציאות.
נפלתי קורבן לימימה. אסור היה לי להיות ביקורתי בנוגע לימימה, אפילו לא להזכיר אותה. כמו כל הרוחניים, חסידי ימימה פתוחים לכל רעיון, חוץ מאשר לרעיונות שאינם תואמים את אלה ששיננו.
כיתת היורים של לנה חמדה לצון לטבח, ופגעה בי בחלק הכי רגיש בגוף, ההומור, איבר שיכול לדמם שנים ולספק לך גסיסה ארוכה ומכאיבה עד מאוד, במיוחד אם אתה יהודי. ובכל זאת, בפעם הראשונה שקראתי את המייל שלה, לא יכולתי שלא לצחוק: הביקורת קטלה אותי!
בבוקר שאחרי כבר לא צחקתי; קמתי עם כאב לב, פשוטו כמשמעו. הרגשתי שפתחו אותי מהפופיק עד מפתח הלב, וככל הנראה גם הוציאו משהו באותה הזדמנות, כי לא הכול נמצא שם. רִיק כלשהו נכח. עכשיו שהיא נמחקה ממשוואת חיי, לא רק שנעלמה השתקפות המראה הלוהבת שלי, אלא גם חזון העתיד. ואפילו ההווה עצמו השתנה ללא תקנה, ועכשיו צריך היה להתחיל לבנות אותו מחדש, להקים מראשית את החומה סביב הטירה המובסת שלי, שבמרכזה העשֵן ניצבתי אני, מפויח-נפש. ובשביל זה הייתי צריך להרחיק נדוד עד תל אביב? המבלי אין קברים בחיפה?
הכאב הזה נשאר איתי עוד כמה שבועות טובים, שלושה חודשים, אני מניח, והתווסף אליו זעם – כעס על שאני לא מסוגל להיפטר מהשטות הזאת. אני, החצוב בסלע, רופס כמו איזו דבוצ'קה ברומן מהמאה השמונה-עשרה?! ואחרי שנעלם כבר הכאב, נותרה המחלה על כל תסמיניה המכוערים: אני קם בבוקר, והדבר הראשון, המחשבה הראשונה – לא משנה באיזו שעה – על מה בדיוק חלמתי – כמה ישנתי – מה מתכנן לי היום – מה היה מצב רוחי בלילה שלפני – או אפילו מי ישנה לצדי – המחשבה הראשונה היא עליה. ומבע הפנים נעכר כתוצאה. מה המחלה הזאת, מה המהות שלה, ואיך ייתכן שפגעה דווקא בי, המחוסן? הייתי צריך לשמוע את פעמוני האזהרה: אם אני יושב בשקט ושומע מוזיקה אירית משך שעות, משהו לגמרי השתבש.
זאת הייתה חולשה זמנית, ברור. ואין להכחיש שהאישה הזאת ניצלה את החולשה הזאת והרסה אותי. כליל. מצאה את כל הנקודות החלשות שלי ורקדה עליהן בנעלי עקב. כמו מתאבק אכזרי היא למדה איפה מצויות העצמות המאוחות שלי, ושברה אותן מחדש בשיטתיות. לקחה וטרקה אותי לתוך משקוף, סגרה עליי את תא המטען. בקור רוח מחריד נשפה עליי נטיף קרח שננעץ בליבתי והקור שלו הלך והתפשט ברדיוסים של כחול-נֶמֶק ברחבי נשמתי.
לא, אני אידיוט, אבל לא עד כדי כך – יש להחליף כל "הרגה" וכל "שברה" וכל לשון נקבה בפסקה הקודמת, ללשון זכר; כל "היא" ל"אני". שהרי מה היא אשמה? חיה לה האישה בשלווה 47 שנים תל אביביות, ופתאום מגיע אני ועורם עליה את כל תקוותיי. לה אין רצון בי, ואני הופך את זה לדרמה שאלוהים ישמור. שני אנשים, אחד דחוי, השני רוצה שלווה, ואני כבר ניפחתי את זה לבּאבּי יאר. פֶּטְלִיוּרָה עשיתי ממנה.
אלא שגם ההבנה הזאת לא מנעה ממני לקום משינה כשהיא באישוניי, ולהרגיש מעוך וצמוד-תחתיות. למה, למה בְּחָרַתְנִי מכל העיתונאים?!
ולמה עזבתני?
האם הברכה חתמה את הגולל? אני מתבייש, מתבייש לחשוב על מה שכתבתי שם. איזו אופטימיות קולוסלית, עלובה, פתטית, ראויה ליריקה. כל מילה שנכתבה בה ראויה ללעג. לבוז. היא קראה אותה פעם אחת, ככל הידוע לי. אני מקווה שמיד אחרי זה אבדה לנצח בין האריזות והעטיפות והסלסולים. אבל כנראה שהפעם האחת ההיא הספיקה. כי זאת התיאוריה הכי סבירה בעיניי: שוּרת המחץ של הברכה הייתי כיתת היורים שארגנתי לעצמי. הזכרתי לה את הגיל שלה; איחלתי שנהיה יחד כשתהיה בת חמישים.
*~*
בתקופה הראשונה אחרי הפרידה, ברוחי, המשכתי לשוטט, לרדוף מדי לילה את הסלון שלה, צֶלֶם-רפאים, ורגליי עדיין היו נטועות בשטיח שלה. חשבתי על פיסת השיש החסרה שרציתי לתקן. מה יעלה עכשיו בגורלו של השיש?! היא תגיב מוזר אם אציע לבוא רק כדי לתקן את השיש ולשאוב את השטיח?
"כמה שלא ניסיתי, זה לא ילך," כתבה.
כמה ניסיונות נדרשו? ולמה עבדה כל כך קשה מלכתחילה? מי מנסה בכזאת התמדה? בטח שלא אני. אבל אולי אני אבטיפוס של מתייאש כרוני בקרב חברה שלמה של מנסים. של מתאמצים. אנשים נחושים. כאלה ש"עובדים" על היחסים. כאלה שמתגעגעים אליך ונהנים מחברתך, אבל רק מתוך השתדלות מאומצת.
מצד אחד היו געגועים וחיוכים ופיות מתוקים ורצון לשוב להיפגש. ומצד שני המילים הריקות: מקסים, חמוד – יש לזה בכלל משמעות? כנראה שככה זה עם עצם המשאלות של הלב – כל אחד מושך לכיוון שלו, ודי מהר נשמע צליל הפיצוח המחליא.
ומה בכלל היו המניעים שלה להיות או לא להיות איתי? יכול להיות שכשחזרה הביתה התהלכה בו בחוסר שקט ונשאה את המונולוג הבא:
מערכה III, תמונה I; נכנסת לנה.
לנה. להיות או לא להיות איתו; זאת השאלה!
האם נעלה יותר מבחינתי לסבול את הסווינג של ארז וכל הג'ז הזה ולחרוק שן
או לפעול בנחרצות נגד ים הצרימה, לסכרו ולחזור לשמוע מוזיקה של אירלנדים?
לשכב, לגמור, לנחור; ועם המשכב המשותף לטעון שבא הקץ על דאבון הלב ואלף הבדידויות שהבשר לוקה בָּן, היא הנחה שרק תוביל לעסק ביש.
לשכב, לישון, לישון, אולי לחלום: כן, זה הפאק, כי עוד הוא ישן כמו מת, איזה חלומות אחלום אחרי שאדחף מעליי את גופו השעיר, וכשהוא לצדי, האם לחלום אחפוז?!
הן זה הדבר שהופך יחסים למדקרות חרב סיף; כי מי יסבול שתייה מופרזת של יין, את הנוכחות הגברית, גאוות הזכר, יסורי אהבה דו-ערכית, שטנת מלצריות וכל הבזיונות שהוא עושה לי תוך ניצול מזגי הטוב, כשאני עצמי יכולה למצוא לי שקט במזיגת כוסית וודקה?
איזו דָרְדָלֶע תרצה לגנוח ולהזיע תחת דב, אם אינה מוּנעת מהחרדה מאותו דבר שאחרי הזוגיות, אותה ממלכת בדידות לא ממופה שממחוזותיה אין אישה חוזרת, כך שתעדיף לסבול את הדפקט שלצדה, ולא לעוף לדרכה כי אין לדעת מה תמצא בסוף המעוף?
כך עושה המחשבה את כולנו פחדניות, וכך הופך גונה העז של נחישות לצבע קלוש מאפור, וזועפת אני נוטשת כל עקרונותיי ופותחת בִּיצוריי, ונותנת לבחורצ'יק קצת אקשן.
(הטלפון מצלצל) אך הס עכשיו! (עונה) ארז הנאווה! (לקהל) הנימפומן, שוב הוא מתקשר, merde!
*~*
היו לי נשים בשנה שאחריה, הרבה, יותר מדי, אבל מלון הנפש שלי התרוקן לרגל החורף המוקדם שפקד אותו, ולא היה לי חום להעניק להן; אמנם היה שם איש תחזוקה שתפעל את הדודים ושמר שימשיכו לבעור ודאג שהמלון לא יקפא סופית, אבל הפעילות היחידה התרחשה רק בחדר 237, וזאת לא הייתה התרחשות בריאה. "אין שום דבר בחדר 237," ניסיתי להשלות את עצמי, אבל כל יקיצה הוכיחה לי אחרת.
ולכל יקיצה קדמה שקיעה בשינה. אולי, על סף שינה מבורכת, שאת חלומותיה לא ניתן לשער, דמדמתי בטירוף ממולמל:
ארז.
(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים)
עכשיו אני לבד.
הו, מה נקלים ונרצעים חיי!
סיפור מפלצתי – ליבה לא יפשיר,
בראתי פיקציה, חלום של חשק,
את יוהרתי שגיוני הצית.
כעת בזוי את פרצופי טומן,
דמעות בעיניי, מבע של דפקט,
קולי שבור, מסתובב ברחוב סוּטין;
אהבתה אפסית? הכל נתתי!
להלנה!
אך מה הלנה לי, אני להלנה, שבכי אֲתַמְרֵר?
אבל קשה מאוד להניח שהייתי פִּיּוּטִיפְּטוֹפּ באותן שעות ליליות מבוסמות שהעברתי על ספה מרה; סביר יותר לסבּור שבהיתי בתקרה הקָאוּסְטִית, מלהג ומגומגם ומְבֻלְבָּאבֶּלגַּם, ומלעלע משפטים בצורת תאונת רכבות בהודו, עד שנרדמתי.
הצד החיובי הוא שהפתולוגיה שלי לא הייתה עמוקה עד כדי כך שהייתי מסוגל לכתוב משהו כמו הטקסט החולני הזה:
"אני פיסת בשר מגודלת סרוחה באמצע הלילה… כמה אהבתי אותך. הרגת אותי. הרגת אותי ואני עדיין אוהב אותך… מתוך הכאב לקח לי זמן להבין אותך, ואני יודע ביתר-שאת שלא יכולנו להיות ביחד, לא לאורך זמן, ואני יודע שזה לא היה אפשרי, ואני מבין אותך כבר אמרתי? ואני אוהב, כבר אמרתי? ויש ביליון-עשרה מחשבות מנוגדות שאת כולן אני רוצה לנסח וכולן אלייך וכולן מדויקות וכולן ביחד מתארות את מה שאני מרגיש ויודע שנכון, אבל אין מספיק אותיות בשביל זה ויש לי רק תקופת חיים אחת… והנוצה שלי פרועה… אני רוצה לדבר אלייך כמו המאהב שלך, כמו מישהו שלוחש לך באוזן ולא שוכב על ידך ממרחק… מישהו שאת עדיין מרגישה אליו קרבה כלשהי ולא ריחוק…. שצעדיו לא נראים לך משונים וחשודים… מישהו ומשהו שאת מפרשת בצורה הכי פשוטה… שהחיבוק שלו לא חונק… לא נוגע… ידיים ענן… הייתי מוחק הכול כדי להיות איתך שם, במיטה, רק לחבק אותך הלילה, לטמון את הראש בעורפך, לנשום, לנשום."
לא יודע למי זה שייך. זה נחרט בכתב יד של מטורף על נייר שמצאתי בסלון.
*~*
באופן כמעט מיסטי אבל חסר משמעות לחלוטין, השתחררתי ממנה כמעט בתאריך המדויק שבו ראיתי אותה לאחרונה, שנה אחרי זה, באותו מקום בדיוק: עין הוד. הגעתי לפתיחת תערוכה ופתאום היא עומדת שם מולי, היא ולא פלקט, ובאחת הרגשתי שחרור מוחלט. כי מי שעמדה מולי וחייכה אליי וחיבקה אותי ושמחה לראות אותי והתנהגה איתי כמו עם חבר ותיק, לא הייתה היא. או, ליתר דיוק, הייתה היא, כמובן, אבל היא האמיתית, ולא אותה היא שטיפחתי בדמיוני במשך שנה. שלושה שבועות נמשכו היחסים בינינו, שלושה שבועות מתוכם היינו ביחד כמה – שבעה, עשרה ימים? ומשך שנה שלמה אחרי זה טיפחתי והשקיתי ובניתי ועיטרתי את יציר הדמיון הזה ושיבצתי בו אבנים טובות על בסיס השלד הרעוע של ההיכרות שלי איתה, כשבמקביל המשיכה היא להתקיים במציאות, מחוץ למוח החולה שלי, שלא בהשפעת תכתיבי הפתולוגיה. שכן מי היא? מי אני? הרי לא הכרנו באמת: אחד התאהב מבלי להכיר, אחת דחתה מבלי להכיר; טעות שיפוטית כפולה. אז הפעם, שוב בתלת-ממד, עמדתי מול אשת חלומותיי וראיתי שזאת לא היא. יש את לנה ויש את "לנה", ובכל יום מאז שנפרדנו, הפער בין השתיים הלך והתעצם. אני חייתי בשנה האחרונה עם "לנה", עלוקת נפש אכזרית (הנפש, הנפש אכזרית), שהספיקה להתפתח לממדים לא טבעיים, ואילו לנה עצמה חיה בעולמה, הרחק ונמוך מהארמונות שבניתי לה באוויר. עם הרגליים על הקרקע. אז לא פלא שהן היו שתי נשים שונות.
זהו – הבראתי – השתחררתי ממנה כמו במגע קסם. כאילו הוסר הכישוף.
נדמה היה לי.
כי היו גרורות – חזרתי לדקור את עצמי על הכישוֹר הזה ללא שליטה במשך עוד חצי שנה, עד שזה חלף סופית. שוב היו ימים שקמתי בבוקר והמחשבה הראשונה הייתה, קיבינימט, "לנה", ודווקא בגלל שבתקופה ההיא זה לא היה רצוף והתרחש בנקודות הכי לא צפויות של החיים שהמשכתי, התחלתי לחיות, אחרי ההתנערות ממנה, זה רק היה מפתיע יותר ומכעיס יותר: דגנרט, רד משם כבר, חתיכת дегенерат! ראית שאין שם כלום!
אני לא מצליח להבין למה, מאילו סיבות… אהבתי אותה פעם.
וכל הזמן הזה דמיינתי את עצמי כמו "ילד עם צעצוע" של סוטין: מצד אחד עשיר בצבע, אופטימי בהגדרה, מצד שני איזה מין ילד צייר סוטין? קמוט, עגום, רופס, ובידו מחזיק משהו לא ברור, שאם אי פעם היה צעצוע, כנראה הותך, הוצאה ממנו רוח החיים; הכול פוטנציאל לא ממומש, חוסר תקווה, עמידה על המקום, עצב; אפילו הצעצועצוּב. זה לא ילד – סוטין צייר את כל הגברים בעולם שצעצוע האהבה שלהם התקלקל.
*~*
עוצמת ההטמעה שלי את "לנה" הייתה כזאת, שאפילו אחרי שפגשתי את לנה והבנתי וניסחתי ועמדתי על ההבדל וידעתי שיותר אין לי שום רגש כלפיה, עדיין המשכתי להשקות את "לנה". ועכשיו, כשכתבתי את כל זה (ידעתי שטמונה פה סכנה, בעיסוק החוזר, בחפירה), כבר כמעט שקמה לה עוד לנה, לא האמיתית ולא המטופחת-מושקה שהייתי לה פעוטון במשך שנה, אלא אחת חדשה, לנה, אחות שלישית שהייתי צורף משתי קודמותיה, תפוז אהבה שלישי שהתפתיתי לקלף.
אלא שכיום לופתת אותי יד השפיות ומסרבת להרפות.
אז זהו, יקירתי, נגמר; בילינו יחד כמה לילות אחרונים של כתיבה משותפת. מטבע הדברים אני הייתי יותר פעיל רגשית, אבל ככה זה היה גם כשהיינו יחד. כמו כל האהבות גם שלנו מתה, אז הכנתי לה את המצבה הקטנה הזאת ושמתי עליה פרחים. אפשר להיפרד. אין לי כובע, אין לי מקל הליכה, אבל אני מסתלק מכאן, כמו בסופה של כל הלוויה.
תודה לך על הסיפור.
ארז אשרוב
שמשות חשוכות 