יום ראשון, 8 בפברואר
משהו משעשע קרה לי היום עם המחשב. למעשה זה התחיל כבר אתמול, אולי אפילו לפני יומיים, אלא שלקח לי זמן להבחין בתופעה; בהישנותה, ליתר דיוק. בתחילה האשמתי את העייפות שלי ואת ריבוי השעות מול המסך, הידיים על המקלדת:
אותיות התחלפו.
אותיות שכנות התחלפו, כאלה שקל ונפוץ להקיש עליהן בטעות: ג' התחלפה ב-ד', I ב-ו', צ' ב-מ'. אז תיקנתי. אבל רק היום, לקראת ערב, הבנתי שהתקיים ריבוי מוגזם של התרחשויות כאלה, ושלא כל פעם שאני מתקן זה עובד כמו שצריך. התחלתי להקליד לאט: ג' לחצתי – ד' הופיעה על המסך; צ' הקשתי – מ'. אז זה לא אני. משהו במקלדת, או אולי במחשב. נדמה היה לי שקראתי על זה משהו לפני כמה ימים, בבלוג מחשבים.
חיפשתי באינטרנט "באג אותיות מתחלפות" (למעשה הקלדתי "דאג אןתיןת בתחלפןת") וגיליתי שזה וירוס. מצחיק. שמרתי כמה לינקים לאתרים עם כלי הסרה לווירוס, אבל היום אני כבר עייף מדי. מחר אוריד ואפעיל ואנקה.
יום שני, 9 בפברואר
את השעתיים הראשונות של העבודה בבוקר בזבזתי על התקנת כלים, הפעלתם, מילוי אחר הוראות, כניסה לספריות, מחיקת הכלים מהמחשב, ניקוי מסד הנתונים, סריקות וכן הלאה. שום דבר לא עבד. התחלתי להיכנס ללחץ: המכסה היומית כבר ניזוקה בגלל ההתעסקות עם הכלים שלא הועילו. החלטתי לא לבזבז זמן נוסף בחיפושים מעמיקים יותר ברשת. נשאיר את זה למחר. את שאר יום העבודה העברתי בהקלדת האותיות ההפוכות כדי להקליד את אלה שאני באמת רוצה. אפשר לשרוד ככה עוד יום; רק שלושה צמדים שקל לזכור.
יום שלישי, 10 בפברואר
משך שעה חיפשתי תיעוד יותר מדויק של התופעה ופתרונות לה ברשת, ולא מצאתי. חזרתי לעבוד. זה היה מעט מסורבל, אבל התנהל בקצב סביר שהלך והשתפר ככל שהתרגלתי להצלבת האותיות. רק שבאמצע היום התחילו עוד אותיות להתחלף, והפעם לא שכנות, אלא רחוקות: ף התחלפה ב-ש', ץ ב-ק'. עשיתי עוד חיפוש שווא באינטרנט – בלי הפרמטר של "אותיות סמוכות" – שגם ככה לא העלה שום תוצאות חדשות. חזרתי לעבוד. למדתי להחליף בהקלדה גם את שני הצמדים החדשים, אבל בגלל המרחק בין האותיות והבלבול היגע שהחל להשתלט עליי, זה היה מתסכל, איטי, ובסופו של דבר מטריף. קיוויתי שמחר יימצא פתרון.
יום רביעי, 11 בפברואר
רע. פשוט רע. עוד אותיות מתחלפות. ל' ב-ע', ת' ב-ג', ס' ב-ח'. אחרי שצרחתי בכעס במשך חצי שעה – אולי יותר, הזמן טס כשאתה באמוק; אין דבר שמוציא אותי מהכלים יותר מבעיות מחשב – מצאתי מוצא, כפי שקורה לעיתים קרובות כשהאדם נכנס ללחץ קיצוני. כל היום הקלדתי כרגיל, תוך התעלמות מהטעויות, ובסוף העבודה עשיתי דבר פשוט למדי שהתאפשר בזכות העובדה שנראה כי סימני הפיסוק לא מושפעים מהווירוס:
ג' החלפתי ב-+
ן החלפתי ב-{
צ' החלפתי ב-}
ף ב-[
ץ ב-[
ל' ב-~
ת' ב-\
ס' ב-/
ניצלתי סימנים שמטבע הדברים לא מופיעים בטקסטים שלי. אחרי ההחלפה הזאת הרצתי עוד כמה פקודות החלפה:
+ ב-ד' (ג')
{ ב-ו' (ן)
} ב-מ' (צ')
[ ב-ף (ש')
] ב-ץ (ק')
~ ב-ע' (ל')
\ ב-ג' (ב')
/ ב-ח' (ס')
ניצחתי את הממזר! ניצחתי!
יום חמישי, 12 בפברואר
על הבוקר גיליתי שה-י' התחלפה עם ה-ט', והתחלתי לאבד עשתונות. לא רק אות אהו"י שלישית, אלא גם ה-H של פקודת Ctrl-H שמאפשרת לי להסתדר איכשהו. את הטקסט היומי שלי, שהסתכם בשורות המועטות הללו, שוב הקלדתי כרגיל, רק שבסוף החלפתי את ה-י' (ט') ב-< ואת ה-< ב-ט (י') ולהפך, בנוסף לכל ההחלפות הרגילות. המוח התחיל לשרוף לי. אני לא אוכל לחיות ככה. אני מתקיים מכתיבה, זאת לא צורת עבודה, נגמרים לי סימני הפיסוק ושאר הסימנים שלא מופיעים לרוב בטקסטים שלי, ואם המצב יחמיר ייגמרו לי אפשרויות ההחלפה. אצטרך ללמוד את כל המקלדת מחדש, לשנות את ה-qwerty השד יודע למה.
למה פתאום אני חושב על נבוקוב?
באמצע היום נזכרתי במחשב הנייד הישן שלי, ששוכב בחדר ההלבשה. הוא לא נדבק! הפעלתי אותו, הפעלתי את מעבד התמלילים, והכול היה בדיוק אותו הדבר: אותם עיוותים, במחשב לא מחובר לאינטרנט עם גרסאות ישנות של מערכת ההפעלה ושל מעבד התמלילים ושל הדפדפן, שגם בו ההקלדה הפכה בלתי אפשרית. זה לא ייתכן! המחשב הזה לא חובר לרשת מזה למעלה משנה, וכשכיביתי אותו בפעם האחרונה הכול היה מושלם! איטי כמו מכונית של זקנה שנוהגת תוך ניסיון להיזכר בפעם האחרונה שעשה סקס, אבל מושלם.
יום העבודה הלך לי ממילא, אז יצאתי לחנות מחשבים בקניון. הלכתי לדלפק התצוגה, בחרתי מחשב, הקלדתי – אותו אסון. מחשב אחר – קטסטרופה זהה. מחשב שלישי ואחרון בתצוגה – זה סופי: הסדר הישן נחרב. אין תקווה. שריד רופס של שפיות כיוון אותי לחנות החדשה של אפל. מקינטוש! אני אקנה מק! הם שונים בתכלית מהמחשבים הרגילים. אבל המחשב הראשון שניסיתי הבהיר שאין לי שום תקווה – בדיוק אותן התופעות.
אין לי ברירה אלא לפסול את האפשרות שמדובר בווירוס. זה לא הגיוני. וכמובן שהמקלדות בסדר והמחשבים תקינים, כי נראה ששאר העולם לא מתלונן. אז? זה חייב להיות אני! זה משהו בי! כן, אפילו כשאני מקליד לאט ההתחלפויות מתרחשות, כך שיכול להיות שזה משהו שהאצבעות שלי משדרות למקלדות, אות מסוים בתוכי שמשבש את הפעולה האלקטרונית הנורמלית שלהן. קצר פנימי. זה חייב להיות אני – הרי לא ייתכן שכל המחשבים בעולם דפוקים ורק אני בסדר. חשמל סטטי? מרחתי כמות לא סבירה של קרם לחות על כפות הידיים ודבר לא השתנה. אנרגיה אחרת? חבשתי כפפות גומי וגם זה לא צלח.
ייתכן גם שמדובר בעניין פסיכולוגי. כנראה שהתיעוב שפיתחתי כלפי הכתיבה כל כך עמוק, שחלק לא מודע בתוכי ממאן להמשיך עם הדבר הזה, להמשיך להתנסח, לנֶצַח להרכיב משפטים ולבנות חומות מעורערות של מילה אחר מילה. כך שכתוצאה, אולי משהו עמוק יותר השתבש – הקשר בין הידיים שלי למוח. אולי אני רק חושב שאני רואה על מה אני לוחץ, ולמעשה המציאות שונה לחלוטין. יש מקלדת אחת בתוך ראשי, והיא מקרינה את בבואתה על מקלדות שאר העולם. מקרה קלאסי לאוליבר זקס.
ואולי זה וירוס בתוכי, אמיתי, לא של מחשבים, או עקיצה! עקיצה! קראתי פעם על עכביש… גלגלני, עכביש גלגלני (Plesiometa argyra), ששמו ניתן לו בזכות יכולתו המופלאה לארוג קורים שהם עיגול מושלם. האויבת הגדולה שלו היא צרעת טפילית, שעקיצה שלה גורמת לשיתוק זמני של העכביש. את זמן האינרציה שלו היא מנצלת להטלת זחלים על בטנו, במקום שאליו הוא לא מסוגל להגיע. כשהוא מקיץ, החיים חוזרים למסלולם הרגיל.
או לפחות זה מה שהוא חושב (צחוק מרושע ברקע).
כי זחלי הצרעה מחוררים חורים זעירים בבטן העכביש וניזונים ממיצים המופרשים דרכם. רק המחשבה מונעת ממני להעיז להביט בבטן; אולי יש שם משהו. אבל הזחלים זה רק סימפטום חיצוני משני: בתום שבועיים קורה הדבר הכי משונה בעולם, מבפנים – מוחו של העכביש, שברוב ימות השנה טווה מבנים ארכיטקטוניים סימטריים מאין כמותם, מפסיק לתפקד כיאות, ובמקום לשרטט קורים מעגליים מושלמים, בתהליך שמצריך חמישה שלבים, עובר לתפקוד דו-שלבי וכתוצאה מכך בונה, כנגד רצונו, במקום קורים עגולים מעגול, מין מבנה מכוער ודוחה שישמש את הזחלים למגורים אחרי שהעכביש ימות – והוא ימות, שלא יהיו ספקות – גנים תלויים הרחק ממלתעותיהן התאוותניות של הנמלים שעל הקרקע, שהתשוקה לבשר זחלים עסיסי משבשת את דעתן. בקיצור, הזחל הורג את העכביש כדי שיבנה לצאצאיו דיור מוגן. אבל מה תרוויח צרעה ממותי ומשיבוש מקלדתי? אני כבר על הקרקע, והנמלים שבתוכה מחכות לעונה האביבית המגרדת.
עוד אופציה, ייתכן שאני אמור להקליד ככה – שזאת תשדורת מחייזרים, מנשמות מתות, אני לא יודע, מישהו שמכתיב לי משהו, אולי אני מתקשר ובכלל לא מקליד בעברית, אלא בטרנסליטרציה, תעתיק של השפה שאותה אני שומע, וכל מה שצריך זה להמיר את התוצאה לשפת המקור ולדעת מהו המסר. אני יודע שזה לא נשמע הגיוני, אבל אולי זאת רק תחילתו של תהליך; אולי אני עוד לא רואה את התמונה השלמה, בגלל שזאת רק ההתחלה, התוויית קווי המתאר שלה בעיפרון.
הקדחת המחשבתית הזאת מצליחה להרגיע אותי, באופן פרדוקסלי: זה שאני מצליח לחשוב על כל האפשרויות האלה הוא דבר טוב – זה אומר שהדעה שלי עוד לא התערפלה סופית. אני מסוגל להתמקד ברעיון ולפתח אותו ולדמיין אותו. מצד שני, אם אלה הרעיונות שעולים על דעתי, ילדותיים ופנטסטיים, אולי כבר אבדה דעתי ונטרפה מחשבתי והכול גמור. אבל יש סיכוי, בהחלט יש סיכוי, שמחר בבוקר אקום והסיוט ייגמר, שהחיים יחזרו למסלול, שאוכל להתפרנס, שאצליח לנשום. אופטימיות היא מידה חשובה. אופטימיות!
החם להלה[ {} טפטענרע
מלג שדטנמטח* אנלשדףשדגךצPט Gכאעדלאךלחחע!
אכעע אניבםפשדגט?
בךלםפ!
בךלםפ!!!
א"א
שמשות חשוכות 