רמת הגולן, 1984
שמו אותי פה כדי להציל חיים. כי מה… החיים וקדושתם. זה העניין. זה הדבר היחיד שאיכשהו עוד ניתן לדבוק בו. איכשהו, זה המעט שאני עדיין מסוגל להאמין בו בימים אלה של ניהיליזם גורף, של אלחוש וניתוק מכל רגש, בין אם אלה הרגשות שלי עצמי מהם אני מתעלם במידה רבה, ובין אם אלה רגשותיהם של אחרים שאליהם אין לי אפילו שמץ זיקה. אבל אולי זה מה שקורה כשקוטפים אותך בתחילת הפריחה, מכמישים אותה, מפייחים את עלי הכותרת, מכבים לך את המוזיקה, מאפסנים לך את הסקסופון, מחרימים את אוסקר וויילד ובמקומו תוחבים לידיך פנקס כיס למש"ק ולקצין חי"ר (המטה הכללי, עק"ד צנחנים וחי"ר, 1980), מלבישים אותך במדים חסרי חיים שמעידים שבאת להציל חיים, מצמידים לך רובה, מבשמים אותך באו-דה-ליזול וסכים בשמן רובים כתית, משבצים אותך (תכשיט שכמותך!) בסביבה מוזרה עם אנשים זרים שאתה לא בטוח שאתה מעוניין להפוך למכרים, והדברים היחידים שיכולים לגוון את חייך הם מסרטה מקולקלת בלילות ("שנה בצל הסכנה" חמש פעמים ללא סאונד; זה גבר או אישה על הכתפיים של מל גיבסון?!), ובבקרים ניחוח ה"בְּרוּט" של המילואימניקים המכחכחים את טומאת נישואיהם לתוך כיורי הנירוסטה, צחנה קיומית שגורמת לך לרצות לעשות אליהו הנביא ולעלות השמיימה במרכבות אש, ויפה שעת-מנוע אחת קודם.
כן, אולי זה מה שקורה כשקוטפים ומכמישים וכולי.
ואולי זה רק אני; אני מוכן לקחת אחריות אם יש צורך. אולי הכול נעוץ במבנה האישיות שלי (יהיר מצידי לטעון לבעלות על אישיות?).
אבל לא, אני לא אובדני. שלא יהיו טעויות. ולמה לא אובדני? מיותר לציין – קדושת החיים, עיקרון שעליו אני מוכן ומזומן להגן אפילו אם זה יעלה לי בחיי, כל עוד ההקרבה הגיונית מבחינה מספרית, כמובן; משתלמת; כי הכול הרי עניין של מספרים, של כפות מאזניים, שיקולים של תועלת מול הפסד. בכל מקרה, אני כל כך דבק בעיקרון, באופן כל כך טוטלי, שלא נדיר לראות אותי מציל נמלה לכודה מכוס מים, או דולה רמש טובע משלולית. ועל הפיכת חיפושיות שתקועות על הגב בכלל אין מה לדבר: אני הפיצוי על הדפקט האבולוציוני בייצור שלהן. תמהוני? אני? לא. וכי למה לעבור על פני יצור במצוקה ולא להושיט יד? זה בא לי טבעי, מילדוּת, ובכלל – לרמש טוב, לי טוב, אז מה אתם דוחפים את האף לשלוליות לא לכם?!
אבל כך או אחרת, מה שחושבים הצופים האנושיים בי לגמרי לא משמעותי במקרה הזה, כי העניין האמיתי שלי מצוי במה שהרמש חושב. כן, מבחינתי זאת הנקודה העקרונית בסיפור: האם ברגעי קיומו האחרונים לכאורה, בעודו מתעוות ומפרפר כמו רקדן בּוּטוֹ, כשרגבי העפר של חייו חולפים מול עיניו ונשמתו מאיימת לפרוח (הו, מעוף סוף כל סוף אחרי עידנים של זחילה), זועק היצור הטובע לעזרה, מקווה לישועה מאיזה כוח עליון, משַׁדַּי זיז שָׂדַי, וכשהכוח העליון (אני, האֵלוֹג'וּק) נענה לשוועתו (מזדמן במקרה) מפני שגורלו של הרמש מצוי בראש מעייניו (הזדמנתי במקרה), חושב הברחש ברוב תמימותו שיד האל-כפי-שהוא-מדמיין-אותו הייתה בעניין, מייחס לעצמו חשיבות גרנדיוזית, חולנית, נרקיסיסטית, ומאמין לא סתם שיש אל, השוטה, אלא שהאל הזה גם קשוב לצרכיו… לא אלך סחור-סחור: מעניין אותי לדעת אם בממד לא ידוע כלשהו, כנימתי וחרגולי, אני הוא אלוהי הרמשים. אם מקקים מתפללים אליי, מרעין בישין מריעים לי, זבובים זובחים לי. זאת לא נראית לי פנטזיה כל כך מופרזת; דברים מוזרים מזה קרו: יו2 להקה פופולרית, אני לובש מדים… רואים? לא חסרות דוגמאות.
ובעוד ידיי הרחומות מושיעות מקקים במצוקה, רגליי מסרבות למעוך מיני יצורים שעבור האדם הממוצע מהווים מטרה נעה, כאלה שכל השנה מותר ורצוי לצוד ולרסס ולדרוך (עצם המילה "רמש" יש בה הכוונה תת-הכרתית) עליהם. אלה מוצאים מגורים בטוחים למדי במשכני; עכבישים זוכים ממני ליחס עדין – אין רועד חוּמְפַּס שלא מוצא מקלט בפינות העליונות של חדרי, תיקנים מוזמנים להישאר או להיות מפונים בעדינות באמצעות כוסות חד-פעמיות במקרה שמישהי באה לבקר, נדלים מלוטפים בזרת ענוגה, רַברַגליים מתקפלים לתוך עצמם על דפי שירה ומועברים ברוך לאדניות שופעות. צרעות מוזמנות לבנות אצלי קנים (אפילו הגרמניות!). גדולות כקטנות, חיות מרוויחות ממני: לא פעם אני חולק את מזוני עם נמיות. חתולים מתחככים ברגליי בגרגור לאן שלא אלך, וכלבים מאתרים אותי מרחוק ומכשכשים. פרפרים זערוריים ספוגי-כנף אני אוסף בקפידה משולי שרטון הכיור על נייר טואלט, מניח על עציץ חָרֵב ומחכה שיתייבשו ויעופו.
קדושת החיים. רואים?
בהודו העתיקה צמח עיקרון שנקרא "אהימסה", אליו לא הייתי מודע עד לאחרונה, למרות שהוא קדם להולדתי, ואפילו להולדתו של המשיח הנוצרי, אם להזכיר רק שתי דמויות היסטוריות שעולות על דעתי כרגע. הרעיון הכללי מאחורי העיקרון הוא הימנעות מאלימות, וליתר דיוק הימנעות מפגיעה ביצורים חיים. יש נזירים גַ'יִינים שמטאטאים רחובות במטאטאי זרדים כדי לסלק נמלים פן יידרכו. הקיצוניים שבהם עוטים מסכות על מנת להימנע מלהרוג חיידקים. אני מתאר לעצמי שהפנאטיים האמיתיים, הגרעין הקשה, מחסלים את עצמם ברגע הראשון שמתאפשר להם, כדי לחסוך הרג יצורים חיים אחרים (זה עשוי להישמע ככשל לוגי, שהרי הם פוגעים בעצמם, וגם הם צורת חיים שיש להימנע מלפגוע בה, אבל שוב, הכול עניין של מספרים ותועלת מול הפסד, ואם הקיום שלך עולה בחייהם של עשרת-אלפים יצורים אחרים, זה רק הגיוני להתאבד ולחסוך את הקטל ההמוני הזה).
אז כרגע אני מסוגל אמנם לצטט את כל המידע הנלמד הזה, אבל אני חייב להדגיש שאצלי זה בא טבעי, מלידה, לא מאיזה ספר עיון, אלא מתוך פילוסופיה אינהרנטית שאפילו לא הצריכה ממני חשיבה וניסוח, כאילו אני מעין גלגול של הבודהה – גלגול רזה, יש לציין, אם כי באותה מידה גם מיותר לציין, אם אי פעם טעמתם אוכל צבאי – שמתוכנת מראש לאמונה עמוקה בקדושת החיים.
*
רק את היתושים הארורים אני הורג.
*
פשוט, זה לא דבר שניתן להימנע ממנו. זה כמעט מתבקש מאליו.
בתחילה ניסיתי להתייחס אליהם כאל האחרים. אמרתי אדרבא, שייזונו על דמי, הרי יש לי מספיק, וכמה כבר יכול יתוש קטן ללגום? אבל מהר מאוד זה הפך לבלתי נסבל, כל הסיפור. מילא יתוש או שניים, אבל הם באו בהמוניהם לחגוג ימי עצמאות יומיומיים על בשרי, וזה נעשה לגמרי לא הגיוני מבחינה מספרית. הם מזמזמים בעננים ליד אוזניי כאילו אין לי די רחשים לחשניים ממכשירי הקשר, ומוציאים אותי מדעתי ברעשים התזזיתיים, ובגירודים החריפים שנלווים לעקיצות. ניחא, אילולא הייתי עייף ומנוּע-שינה רוב הזמן ואילולא נאלצתי לשבת בבור הזה שעות על גבי שעות במשך שנים, על אותו כיסא עינויים חורק, אבל אני כן עייף וכן נאלץ לשבת בבור התת-קרקעי שהוקצה לי, ובעוד רעיון העקיצות באמת לא מפריע לי, לכשעצמו, הרי שכל פעם שאני מתעורר מהחצי-תנומה שלי בגלל שאני מתגרד או מוטרד מהזמזום המכוער, נגרע עוד שביב משפיות דעתי המתקלפת.
כי משום מה, החיות המטומטמות לא מבינות שצריכה להיות בינינו איזו הבנה קוסמית בלתי כתובה: תעקצו, בסדר, אבל במידה, ותגרמו גירודים מתקבלים על הדעת, וקחו בחשבון את ההיגיון המספרי. לא יודע, אולי ליתושים אין תרבות היפית. לא שמעו שאנחנו מצויים על סף עידן חדש, ושבקרוב, החל בשנת 2000, כדור הארץ ישתנה לטובה בצורה דרמטית וכולם יתקיימו בהרמוניה… עידן הדלי יגיע…
*
אני זוכר את הראשון שלי: הרגתי אותו בחטף, כמעט באקראי. הריגה יותר מרצח: הבחנתי בזמזם המכונף נח לו על המפה התלויה על הקיר (מטבע הדברים – הרי ללא מפה לא הייתה כל משמעות לשהותי כאן), גלגלתי את העיתון שהיה בידי ממילא לצורכי קריאה ולא מתוך כוונת זדון, ומעכתי את היצור רפלקסיבית עוד לפני שהספיק לקרוא את הכותרת הראשית, שהתקרבה אליו כמו רכבת דוהרת (ואגב, הוא נמעך על ידי ידיעה על תאונת רכבת. בהודו, אלא מה). ספלאט! כתם אקספרסיבי של דם התהווה על המפה. עצרתי רגע על המקום לבחון מה קרה. בתוכי, הכוונה. להפתעתי לא חשתי כל ייסורי מצפון. אפילו לא סיפוק, למעשה, רק תחושת כוח יציב וזקוף שנבעה מהידיעה העמוקה והפתאומית שהנה מילאתי את ייעודי. הרגשתי… אמיתי. איפשהו הייתה שם גם חרטה, נכון, אבל זה היה זעום וזניח.
מכאן והלאה זו הפכה להיות שגרה, השגרה הפכה לשיטה להכחדה המונית, והשיטה הפכה לספורט: גיוונתי בעזרת מכות מתוחכמות, מסובכות, כאלה שלעתים עוד נתנו ליתושים סיכוי קלוש להמשיך לחיות. מדלג, מנתר, כפוף, חבוש-עיניים – ניסיתי הכול. ימים הייתי עושה באבחות אלימות של עיתונים באוויר, מכלה עיתון אחר עיתון, משתמש בהם עד שהפכו לפתיתי קונפטי, שכמו בכל חגיגת ניצחון, היו מוכתמים בדם. רק שאוכלוסיית היתושים, כך נראה, לא הידלדלה. לעתים היו הקלות בעומס, אבל רוב הימים מילאתי את זמני בחיתוך האוויר לפלחים של מוות. מי יודע, אולי לשם כך שמו אותי מלכתחילה בבור המבוטן הזה. אחרי הכול – חמ"ל! חדר מלחמה! ואם אין פה מלחמה חסרת חמלה, מה הטעם להדביק למקום כותרת עזת-יומרות שכזאת?
לפעמים, באין עיתונים (פעם עשיתי את זה עם העיתון של קו 300!), השתמשתי בידיים ריקות. נעשיתי מיומן ומהיר גם בשיטה הזאת, ואני זוכר שיום אחד הלמתי ביתוש באמצע מעופו, וכנראה שהאבחה הייתה כל כך מהירה, שרק הרגשתי את המגע העדין איתו בקצה האצבע, ואז הוא נחבט והתרסק ונמעך על המגף שלי, כשהוא משאיר מאחוריו כתם דם. אז עכשיו גם יש לי דם על הרגליים…
בשמחה ובהקלה השלתי מעליי שיקולי מוסר: הטענה הרווחת היא שרק נקבות היתושים הן אלה שיונקות דם, אבל זה ממש לא הטריד אותי – אם כבר לנתץ עיקרון קדוש, אז עד הסוף: גם לנשים מותר למות. וגם לטף. בחטף. כי בניגוד לסלקטורים, מכונת הרג לא מפלה. נשים וילדים קודם!
על רקע המפה הלבנה-ברובּה היה הכי קל לאתר את היתושים – ששאר זמן מעופם ניצלו את צבע ההסוואה של הבטון האפור – כך שהיא הלכה והתמלאה בהתזות ג'קסון-אקשן-פּוֹלוֹק שצבען הפך מאדום לחום. כתמי הדם לא היוו בעיה מיוחדת; אני לא ליידי מקבת: אחרי כל תקופה של שמד הייתי מניילן מחדש את המפה, והארץ חזרה להיות זכה כמקודם, ההרים שוב היו בתוליים והנחלים שוב זרמו צלולים.
פה ושם, אני מודה, היו טעויות בזיהוי. אני מניח שמתוך הגנה עצמית נפלו קורבן גם כמה פרפרונים, ואולי עוד כמה יצורים שאני לא יודע את שמם. אבל זה בלתי נמנע. העיניים שלי נעשו מאוד רגישות לתנועה, הזרוע מאוד קפיצה, ואחרי שמהלומה יוצאת ממקומה, די קשה לעצור אותה בעוד מועד. הייתי שמח אם זה לא היה קורה, הייתי רוצה להגיד שיש דרך למנוע את זה, אבל לפעמים חייבים להיות לא פופולריים ולומר את האמת: גם חפים מפשע נופלים קורבן.
עכשיו, בלי קשר למניעת השינה ולא שאני מחפש תירוצים משפטיים או משהו, אבל לעיתים נראה היה לי שמראה הדם על המפה מטריף את דעתי, אולי כי ידעתי שזה הדם שלי שמרוח שם, דם של אנשים שאני מכיר ומי יודע, אולי גם של מישהו שלא שמעתי עליו מעולם אבל יכול היה להיות חבר טוב שלי, או של מישהי שיכולתי מאוד לאהוב, מאוד, עד שהיינו מואסים זה בזאת. וכל פעם שהופיעה המחשבה הזאת זמזם כל המוח שלי באור לבן מגורען, והרגשתי שאני מאבד שליטה על כל היצרים מלבד יצר ההרג, שאחרי סיפוקו יפזר את הערפל ויחשוף את שאר הרגשות שלי, שמחכים מאחורי הקלעים לאות שיבשר להם שבטוח לצאת. אבל אולי בכלל לא הטריד אותי לחשוב שזה הדם שלנו שמכתים את מפת האזור עליו אנחנו חולשים, כי אולי הפך ההרג לשגרה כמו כל שגרה אחרת, כמו קפה על הבוקר. כי אולי סתם. כדי להרוג.
אבל השאלה האמיתית, שוב, היא מה חושב על כל זה הרמש. האם למרות הכול בעיניו אני אל מלא רחמים.
~*~
"עם המעבר למאה ה-21 ישתנה רק התאריך; ספירת השנים תתקדם אך קדמה אמיתית לא תבוא, וטבעם של בני האדם יישאר כפי שהוא: קפריזי ואנוכי ולא נוח לבריות; האדם מדפדף בלוח השנה, ומתוך ריכוז בחלוף הזמן, אינו מבחין שהוא עצמו תקוע במאות קודמות, ושבדיוק כמו שעון זהב מזויף שנמכר בבזאר מפוקפק בדלהי העתיקה, גם הוא מפגר."
– שְרִי רָמרָם סֶת
~*~
חיפה, 2009
חם. אביב קיצי. זאת העונה-הפורה-יתר-על-המידה, עונת זוועה ולדנית שבמהלכה מקבלים כל הברחשים בעולם כנפיים, כל יבחוש נתקף תסביך איקרוס וממריא חדור תקווה למרומים, רק כדי להישרף באור הנורה וליפול מרומה ממרומים לאגם הכיור, משם אני משגר אותו במתז עדין אל שדות הביוב הנצחיים. היצורים המכונפים זולגים מהתקרה, נוזלים מחרכים, מחריצים, מבּקיעים בקיר, נוטפים ממקומות בלתי סבירים, מיני חרקים ומשוררי דלוּת שנוהרים בנחילים עצומים ומגיחים מאחורי המראות לרפרף על גופי, על סביבתי. הכול הומה ורוחש ונבחש ומפרפר, חיפושיות חומות ונמלים בנות מעוף, עכבישי אלבּינו ותיקני מָגֶנְטָה, נדלים מגודלים וחיפּוּשבּישים מחליקים מטה ממדפים, ארונות ומנורות, כל החי הזערורי מלבלב ומתרבה בעוקצניות מטרידה, בעקצוץ מוגזם, כמו פריחה אלרגנית של בעלי מחושים שזוחלים על הביגוד, על העור, לתוך השיער, לתוך ערוות הגוף, תלתלי החזה. אתה מסוגל להעביר ימים שלמים בגירוד אובססיבי, והציפורניים ידעו מנוחה רק אחרי שכל הבשר יתקלף מעל העצמות.
*
לילה והבית הוא טַבּוּן, שור פליז סיציליאני שהאלים בנו לבשל בו אותי, בשר קשה, גלגול מודרני של אַנְטִיפָּס מפֶּרְגָמוּן. אני מזיע. לא סתם אני – המהות שלי מזיעה. הנפש מסריחה בחולצתה הסינתטית הצמודה. הכול מזיע. חם ולח ומלוח ואני מחלחל לתוך כיסא הסקאי, מקור בלתי אכזב לזיעה, להפרשה, הולך ומזיל את עצמי לתוך הכיסא, שותה ומתמזג ושותת, הגב נדבק לעור המשענת, אני אישכיסא מזיע באי-תנועה, ניגר לתוך מעשה הנגר, המצח מתרחב לצורך הזעת יתר, מצח נחוש להמשיך להזיע, לטפטף, זיעה זליגה כמו שרף-עצים, הולך ונרכן ומתקפל לתוכי כמו קשית, פצעונים בוקעים הרי געש מוגלתיים גיהינום על הגב; הלחות דיפוזיה לתוכי, האקלים חודר אותי, אני מפסיק לנוע בתקווה להפסיק להזיע, לא זע, זע בקושי, כמעט זע מאוד, זעמא, זעבּא, זעבּאבּיר, זעם, ערגה, ערגזַם, בממלכתי הצנועה אני זועק "הכיסא הוא אני!" מהות אחת, גוש אפרורי, פסל מכוער של אמן פנטזיה גרמני. מגרד. הראש מגרד כמו בתוך קסדה צבאית משומשת, שיערות צומחות מתוך העיניים. אני זקוק לקור שיהדק אותן; הביצים האלה גדולות מדי למפשעות שלי!
השילוב של הזיעה והזמזום והרפרוף והמתקפה של המכונפים והגירוד, עשוי להוציא אדם מדעתו, ומוציא. והחתולים המתחככים לא מוסיפים לי בריאות נפש; שרצים ארורים! ואין לי מספיק כסף לאוכל לעצמי, אז תעופו לי מהעיניים, נמיות! אין היום! נגמר!
זה לא אנושי ואין שום סיבה לחיות ככה, בסאונה הפינית הים-תיכונית הזאת. הייתי בונה מכונת זמן ודוחף את הרצל מהמרפסת הארורה ההיא בבאזל. הציונות המדינית שלך לא מעשית ביולי-אוגוסט!
*
בבוקר אחרי זה אני מתעורר, כהרגלם של הנותרים בחיים.
שבע בבוקר והשמש כבר מכבה עליי סיגריות במיטה; יקר מדי לתקן את התריס. נשרך יחף לסלון. שלושה פשפשים קופצים לי על כף רגל שמאל. אחד על ימין. גם הם חזרו, השטן יודע מאיפה, ומסתבר שהתעוררו אפילו לפניי. יצורים משונים פשפשים – כל כך קל לאתר ולהרוג אותם. הם בקושי בורחים, רק מקפצים ללא קו מנחה, ללא מטרה או תוכנית מוגדרת, ואפילו לא רחוק. כמו מיקרו-קנגורו עם תו נכה. הלכתי איתם צמודים לרגל לאמבטיה, קטפתי אחד-אחד והשלכתי לכיור. הם ניסו לזנק החוצה, כמובן, אבל הזרם היה מהיר מהם, ואחרי שירדו כולם לצנרת, שילחתי אותם לדרכם במטח אחרון של מים רותחים, שלא יטענו שקיבלו ממני מסרים כפולים.
חזרתי לסלון וטיאטאתי אותו היטב. יש לי עין רגישה מאוד לתנועה. בגלל זה אני תמיד מזנק ראשון ברמזורים. או זה, או שהאחרים לא מודעים לכך שיש בינינו תחרות. בכל מקרה, בתוך הטָאֶטֶת (לו הייתה לי להקת רוק היו קוראים לנו טאטת הקצב), שהיא הפסולת שמתקבלת בסוף פעולת הטֵיאוּת (חסכתי לכם הליכה למילון), קל לאתר את הפשפשים בגלל התכונה המולדת הזאת שלהם לנסות לנתר אל החופש, אם כי למרבה צערם הדארוויניסטי, אין להם כאמור שום תוכנית הימלטות מוגדרת.
אני מאמין בקדושת החיים. שלי. בגלל זה אני לא מעשן. ועדיין, יש לי מצית. לנרות וכאלה. ועם המצית שרפתי את הפשפשים המנתרים במגושמות בתוך הטאטת. נכון שעם זכוכית מגדלת זה יותר כיף, שלא לדבר על כך שזה יותר מדעי, אבל בתוך בית בלי צוהר רקיע זה בלתי אפשרי. אגב, לנמלים יש ריח הרבה יותר עז וממריץ כשהן נשרפות מאשר לפשפשים; הצהרה חושית מרשימה יותר. לא שאני שורף נמלים; אני רק זוכר מילדות, מהימים שהייתי מרושע.
אחרי זה ערכתי טיאות מלא של הבית, לטובת הגהוּת, והשפל המוסרי החדש שלי גרם לי לינוק את הטאטת לתוך שואב האבק, כשבדרך אני אוסף פנימה בטעות כמה נמלים תמימות.
ואולי "בטעות" היא מילה בעייתית (לא שההגדרה "תמימות" אינה צרור של בעיות). הרי ישנו חלקיק השנייה הזה שבו אנחנו רואים את הנמלים ואז עושים את עצמנו כאילו לא היה בידנו הסיפק למנוע את גריפתן והריגתן. אבל בואו נהיה כנים – אנחנו משקרים לעצמנו ("ברגע האחרון ראיתי את הנמלים, אבל הצינור של השואב כבר היה קרוב"), או שאנחנו מוכנים להקריב את הנמלים לטובת המשימה שלנו ("אם אחכה שהנמלים ילכו, בחיים לא אגמור לטאטא את הבית"). זאת תופעה שאני מכנה "דילמת עקרת הבית", זה די הגיוני, בסך הכול, וזאת בעצם הדילמה של הגנרל: המשימה או הנמלים, נתח האדמה או בשר התותחים. ואולי המילה "דילמה" אינה יאה פה. זה רק אני שיפה-נפש. מבחינת עקרות הבית והגנרלים האחרים אין הרבה חיבוטים ותהיות – מוות לנמלים! העיקר שבסוף יהיה נקי.
את השואב גררתי אחריי לאמבטיה, שם ינקתי בעזרתו אלפי חרקים שהפציעו מאחורי המראות. מין דברים קטנים כאלה, חסרי תכלית, שאני אפילו לא יודע את שמם. הרכבתי על צינור השואב את המאריכים, ושאבתי גם את אלה שעלו גבוה לתקרה, יחד עם כמה חומפסים, שעקרונית זוכים ממני להגנה, כל עוד הקורים שלהם לא נעשים מרושלים ואפורים מדי. בהבזק של גאוניות שלפתי מארון התרופות את משאבת הסֶפּטוֹל, ממנה השפרצתי על הנמלים שהתפרצו מהתפרים הפגומים בין אריחי האמבטיה, וגם לתוך החריצים מהם לבלבו. זה גם עשה ריח טוב של חיטוי, של בית חולים, וגם עבד כמו פלא; הנמלים נעלמו.
אחרי כל זה המשכתי בניקיונות. שטפתי רצפת הבית במים רותחים עם כלור. זה בוודאי שם קץ לאחרוני הפשפשים וגם ללא מעט נמלים בחרכיהן הסמויים. אבל מה שלא רואים ולא שומעים, אפילו לא צריך להמציא לו דילמה או תירוץ.
מאוחר יותר ביום מצאתי ג'וק גדל-ממדים שוכב על הגב ליד הדלת, כאילו הבית שלי הוא מכון שיזוף. רוב הסיכויים שאחד מהחתולים המפורעשים שלי טיפל בו. יצאתי מנקודת הנחה שגם אם לא ביצעו וידוא הריגה, הקפקא מת למדי, אבל טעיתי – החתולים שלי פחות יסודיים ממני: הוא הזיז רגליים. ניסיתי ללכוד אותו בכוס, אבל הוא חמק לאיזו פינה מסובכת ולא השאיר לי הרבה ברירה, אז שאבתי גם אותו, למרות שלא ששתי להרוג אותו, כי הוא יותר גדול מפשפש או מחרק-מראות-אלמוני. אבל היי, השואב כבר היה בחשמל, ואני נגד תרסיסים, אז הנה.
אלא שלקראת הערב הבחנתי בג'וק ליד שואב האבק, ולמרות שנדמה היה לי שהוא גדול יותר וכהה יתר מזה של הבוקר, עלה על דעתי שאולי זה הג'וק ההוא, שפשוט נמלט החוצה דרך הצינור. מבחינת הימלטויות והישרדות, הג'וקים הרבה יותר מתקדמים מהפשפשים. אז שאבתי גם אותו – מתרגלים – זה עשה צליל קצת חולני, "פפפפלקט", אבל נדמה היה שהוא נתקע איפשהו, כי רעש היניקה של השואב השתנה, אז חיפשתי מסביב וראיתי כמה מטבעות של עשר אגורות שנפלו על הרצפה, קירבתי אליהן את הפייה והן נעלמו פנימה בחופזה והשיגו את האפקט הרצוי – הצינור השתחרר והסאונד חזר להיות נקי.
אלא שכבר לא סמכתי על זה שהג'וק מספיק מת להישאר בפנים, אז שברתי כוסית וודקה קטנה (4 ס"ל; ארוחת ילדים) בכניסה, ושאבתי את השברים הקטנים פנימה. דמיינתי את הג'וק בפנים כמו בסרט מצויר, כשכל הלהבים הזעירים האלה מתקרבים אליו במהירות אימתנית. משעשע.
*
בלילה ראיתי תוכנית תיעודית על חיות מעמקים. שם, במצולות שלא ייאמנו, חיים יצורים שנראים כמו הזיה של מישהו על מסקלין, כאילו כלאו את טרי גיליאם בחלל ענק משובץ בשברי מראות, עם חבילה ענקית של ניירות, איגואנת מחמד, קרפד-ליקוק וצבעי גואש שאין בנמצא. הם שקופים, הם זרחניים, הם שוחים עם הראש למטה, הם לא יכולים להיות אמיתיים אבל הם כן. יצורי המעמקים כל כך נבדלים מאיתנו שהם נראים כמו מדע בדיוני: אנחנו חיים באור, הם בחושך; אנחנו משרכים דרכנו בקושי-מרסק-ברכיים על הקרקע המאובקת, הם משייטים בצעדי בלט מלכותיים באמבטיה פיזיותרפית נצחית; אנחנו מפולת בוץ, הם נוצה. אנחנו חיים על פלנטות שונות. אבל דבר אחד משותף לנו ולהם בכל זאת: האכילה.
ובכל מקום בו יש אכילה, יש הרג. ובכל מקום בו יש הרג, יש סרטי תעודה מן הטבע, שכמו שניצלונים מן הטבע, מרגיעים את האנושות לחשוב שיש בה משהו יותר מתחשב, שרק מתבונן בדברים מהצד, כמתעד, גם אם בחוסר שביעות רצון.
הנה סרט כזה: דג מתקרב אל מה שנראה לו כמו תולעת מזינה. הוא נוגס בה. המממ… טעים. הוא לוקח עוד ביס. עכשיו קורה דבר מה מוזר: התולעת מתחילה להכריח את הדג לאכול אותה – היא חודרת לקרביו בנחישות, מזדחלת לתוכו כמו אנס. הדג מקבל הבעה מופתעת, שאינה שונה מהמבט ההמום שמאפיין דגים באשר הם, כך שצריך להיות בעל ניסיון רב עם דגים כדי להבין שפה מדובר בהבעה שחורגת מהתחום הנורמלי של החזות האווילית שדגים עוטים. לשמחתי העגמומית, יש לי ניסיון רב עם דגים, כך שמיד ידעתי שזאת הבעה שמשמעה שמשהו ממש לא בסדר. התולעת – שהיא חלק ממדוזה בגודל של אורסון וולס, ושצורתה מזכירה את התסרוקת של חוויאר ברדם ב"ארץ קשוחה" – ממלאת את חלל הקיבה של הדג, ולמעשה את הדג כולו. גפילטע-פיש בעל כורחו. יש להניח שהוא כבר מת, אבל קשה לדעת: הוא לא זועק. רק ההבעה המטומטמת. המוות הימי מזכיר סרט של היצ'קוק: המצלמה לא מצויה בתחום השמיעה, ואתה נשאר רק עם המראה המזעזע, ללא הצליל. רק שאצל היצ'קוק יש לזה אפקט מחריד, בעוד מתחת לפני הים יש לזה השפעה מרגיעה משהו. אותי, לפחות.
ובזמן שהדג מתפגר לו בדממה מופתית ומנומסת לעילא, על פני היבשה הדברים הרבה יותר רמים: חיות גדולות עושות רעש גדול כשהן מתות, וזה לא נעים. בגלל זה כל כך נוח לנו לרסס מקקים, או למעוך ברחשים, או להקוויץ' עכבישים, או למגר בלא משים תל שלם של נמלים: כי מה שקטן לא עושה רעש תוך כדי מיתה, לפחות לא רעש שמגיע לאוזנינו. והרי כך נוח להרוג – בשקט. בגלל זה אנחנו גם מרחיקים את בתי המטבחיים ממרכזי הערים, מרחיקים את השוחט מבתינו ואת המלחמות מגבולותינו, עד כמה שהדבר ניתן.
כי דמיינו לעצמכם שהיינו מסוגלים לשמוע כל רעש מזוויע שמשמיע כל יצור ברגע מותו – כל חיידק מזדעק אכול אנטיביוטיקה, כל קרדית מקורצפת שפוצחת גרונה בשאגות אימים, כל צבתן שמיילל באימה מכבת-ירח כשסמרטוט הספונג'ה מקפד את חייו באקונומיקה. העולם היה הופך לתוהו ובוהו מחריש, לקקופוניה איומה של זעקות מוות, לרסיטל שחיטה אינסופי.
אולי זה בדיוק מה שמגיע לאוזניו של בורא עולם, הכול-שומע גם אם אינו כל-יכול, והוא יושב לו על איזה כס אימה שמימי, קודר ועגמומי, מיואש ודיכאוני, ועושה ככל יכולתו-הקצרה-מלהושיע-את-עצמו להתמקד בצלילים המנחמים שעולים מכדור הארץ – סינטרה, סרז' גנסבורג, צ'ט בייקר, מיתרי הקול של בּאקלי האב והבן ורוח הקודש… שאדיי, הארטמן וקולטריין.
לו היינו גם אנחנו מסוגלים לשמוע את הרסיטל הרצחני הזה, החיים היו בלתי אפשריים, היינו נופלים על הברכיים כשכפות הידיים מנסות בנואש לסכור את מהומת המוות הזאת, וצווחים זוועתנו לשמיים, מה שרק היה מחמיר את הרעש הכללי ומוסיף עליו טונים עיליים נלעגים למדי.
אלא שבזכות תקלה מבורכת של הבריאה השמיעה שלנו לא מי-יודע-מה, כך שכל זה נחסך מאיתנו, ואנחנו ממשיכים חירשים כרגיל עד סעודת התולעים, כשכולם אוכלים את כולם, ופירמידת המזון מתכלה בבסיסה ומתחדשת בקודקודה ללא הרף (זה יכול להיות שומר מסך מהפנט!), ויש תכלית לכל זה. הרי ברור שיש תכלית.
*
קדושת החיים? קשה לי להאמין. כל עוד הבנאדם חי, הוא חשוף לכל מהלומות החיים, מטרה נעה לאויביו ויריביו ונוגשיו נטולי הפניות. חברים נוטשים אותו, צאצאים מתעלמים ממנו, קרובי משפחה לא מטלפנים. השכנים משליכים צואת כלבים על דלתו. באינטרנט מקימים לו קבוצת שונאים. אבל ברגע שהוא מת? ברגע שהוא מת, כמה מתגעגעים כולם, איש לא אומר עליו יותר מילה רעה כי לא מדברים סרה במתים (לא, אין טעם – הם לא מרגישים את מדקרות העלבון; לא ניתן לעשות להם את המוות בחיים שאחרי), ואין כמו המוות לשקם קריירה מתדרדרת של מוזיקאי נשכח, של סופר נזנח, ומחירי הציורים של הצייר המנוח מרקיעים שחקים, כי הנה עכשיו שהוא מת, סוף כל סוף יש לאמנות שלו ערך אמיתי! עכשיו שהבמאי גוסס, הגיע הזמן להעניק לו פרס על מפעל חיים, גם אם עד הטקס עצמו יגיע רק שאר בשר לקבל את הפסל בשמו, וכולם ימחו דמעה נוסטלגית. קדושת החיים? נראה לי שהמתים קדושים לנו בהרבה.
*
אנחנו יכולים להתיימר שאנחנו טהורים ומוסריים ומתעלים על האבולוציה, שבשלב מסוים דילגנו עליה, שאנחנו צמחוניים, אפילו, אבל חוש הריח שלנו מסגיר את האופי האמיתי שלנו. אחד הריחות האהובים על האנושות הוא הריח הטרי, הרענן, המחיה, שאחרי הגשם. הסברה הרווחת היא שזה האוזון. זה אחד הריחות האהובים עליי; הוא משמח וממלא אותי אנרגיה. למעשה זה ריח של אקטינומיצטים (חיידקים חוטיים), בקטריות שגדלות באדמה בתנאי חום ולחות. לבקטריה הזאת תפקיד חשוב במחזור הפחמן. וביצירת קומפוסט. האדמה מתייבשת והבקטריה המבוהלת על עתידה מולידה נבגים באדמה. הגשם שנופל על האדמה מקפיץ את הנבגים האלה החוצה, מן הסתם בצווחות אימה, החורף מפזר אותם ואנחנו נושמים אותם עמוק, בהנאה. נבגים של בקטריה. ילדים ותו לא. כמה אכזריים אנחנו יכולים להיות!
עוד ריח אהוב הוא ריח הים, שגם אותו אנחנו שואפים בחדווה. אלא שלים עצמו, כלומר למים, אין כמובן ריח. הניחוח המרנין הוא תוצר לוואי של יצורים מתים, מרקיבים. פלנקטון, אצות וצמחי ים בעיקר. זה ריח של גז שנוצר עקב פירוק היצורים המתים על ידי… בקטריה… אולי עלינו פה על משהו. יש לנו לפחות חוש אחד שמרגיש זיקה עזה לבקטריות. במקרה הספציפי, הבקטריות הפעלתניות יוצרות גז שנקרא דימתיל סולפיד, DMS, ויש בו מעט גופרית, ואפשר רק לנחש למה. נדמה לי שמשתמשים בו גם בתעשיית הקוסמטיקה, וגם זה מעניין. בכל מקרה, העובדה שריח הים הולך ונחלש עם השנים קשורה כנראה בעיקר בנו – פחות יצורים נרקבים ליד החוף כי פחות יצורים חיים שם, בגלל שאנחנו הורגים ואוכלים אותם ואת מזונם. דילולנו את הדגה מתנקם בנחירינו.
וברור שאין ריח שגורם לנו יותר תיאבון מריח הברביקיו, המנגל, ריח החיה העולה באש. הקורבן. השה. העולה. יצחק.
אורגניזמים ומיקרואורגניזמים ותהליכי ריקבון וכליה. אלה הריחות שאנחנו אוהבים.
צמחוניים? אנחנו?!
אדם ממוצע בולע במשך חיים ממוצעים שמונה עד עשרים עכבישים ממוצעים, אפילו אם הוא צמחוני. וצמחוני אוכל הרבה יותר חסות מהאדם הממוצע, ועל חסות לא חסרים חסרי ישע זעירים. אנחנו לא יכולים להימנע מהרג. זה לא עובד ככה.
כל פעם שאנחנו רוחצים ידיים, כל מקלחת חמה, כל חיטוי פצע, כל פליית כינים, כל הליכה ברחוב, כל נטילת תרופה, כל חיה שאנחנו מגדלים ומאכילים בחיות אחרות כי אינה מסוגלת להתקיים על חלבונים שלא מן החי, היא פעולה שנגמרת בהרג המוני, בלתי נתפס. אנחנו מסווגים חיות כטובות ורעות, מחמד ומאכל, אנחנו מסווגים חיידקים כטובים ורעים אבל היי, חיידק הוא רק חיידק, והוא לא טוב או רע, רק מתקיים, בדיוק כמונו. כמו אחרונת הקרציות.
כל אחד מאיתנו הוא מערכת עיכול וחיסול שפעילה יום ולילה, לכל אורך החיים, שכל חייה עסוקה בפירוק אורגניזמים, וכדור הארץ עצמו מתפקד בדיוק באותה צורה – מערכת עיכול אימתנית שבבוא הזמן תפרק ותעכל אפילו (גם) אותנו, האורגניזמים היהירים היחידים ביקום, שנוטים להאמין שהם יותר טובים ממערכת העיכול שהם מהווים חלק ממנה ושהם עצמם אינם מהווים חלק ממערכת עיכול, תוך שהם מתעלמים התעלמות מוחלטת מהמציאות, וסוברים שלפני הכול הם מאמינים בעיקרון של קדושת החיים והשמירה עליהם, כל עוד זה הגיוני ומשתלם מבחינה מספרית, וכל עוד התועלת גדולה מההפסד.
והמשונה הוא שכל זה בסדר.
ובעצם זה לא משונה.
בסדר מילה משונה.
ארז אשרוב
שמשות חשוכות 